פסק-דין בתיק ע"א 3400/05

השופטת רות לבהר שרון

בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בהרצליה בת.א. 1918102, שניתן על ידי כב' השופטת מיכל שריר, בתאריך 14/9/2005 (להלן:" פסק הדין"), לפיו נדחתה תביעת המערער לתשלום יתרת תגמולי ביטוח.

תמצית העובדות:

1.      מגדל חב' לביטוח בע"מ (להלן: " המשיבה") ביטחה את ביתו של המערער המצוי בהרצליה פיתוח (להלן:" הבית"), בפוליסה מסוג "מגדל לבית" שמספרה 180/884741651/01, בין השאר כנגד סיכוני פריצה לבית (להלן: " הפוליסה"), בין השנים 1989-2002.

2.      ביום 17.1.02 נפרץ הבית ונגנבו, לטענת המערער, חפצים שונים, לרבות כספת שכללה תכשיטים, אקדח, כסף מזומן ומסמכים שונים.

המשיבה הכירה בפריצה כ"מקרה ביטוח" המכוסה על פי הפוליסה, אך שילמה למערער תגמולי ביטוח בסך 57,974 ש"ח בלבד, שלא היו שנויים במחלוקת.

3.      המערער טען שהנזקים שנגרמו לו בגין הפריצה היו גבוהים בהרבה, שכן נגנבו לו גם תכשיטים רבים שהיו בכספת, אשר לטענת המשיבה לא היו מבוטחים על פי הפוליסה. המערער תבע הן את המשיבה והן את סוכן הביטוח, משיב 2 (להלן: " סוכן הביטוח" או " משיב 2"), שטיפל וייעץ לו בענייני ביטוח במשך שנים רבות, ולא דאג לטענתו, לכיסוי ביטוחי שיכלול גם את התכשיטים.

פסק הדין של בימ"ש קמא:

4.      בימ"ש קמא, לאחר ששמע את העדים ועיין בכל הראיות, לא קיבל את גרסת המערער, וקבע בפסק דין מפורט ומנומק, כי התובע - " לא ביטח את התכשיטים  במודע ובאופן שיטתי".

בית המשפט קבע כי המערער לא דיווח למשיבה על רכישות חדשות של פריטים המגדילים את תכולת הבית ואת הסיכון הביטוחי, לא הציג בפני סוכן הביטוח והסוקר את הערכות התכשיטים שהיו ברשותו, ועל כן לא יכול היה לצפות כי התכשיטים שברשותו מבוטחים בערכם.

5.      לשיטת בימ"ש קמא, עיון בהצעת הביטוח ( ת/1) מלמד בוודאות כי במקום המיועד לפירוט קיומם של תכשיטים ודברי ערך, שעונים, פרוות ותמונות וכו' - בחר המערער שלא לכלול תכשיטים, על אף שאישר בעדותו כי היו לו תכשיטים. כמו כן אישר המערער כי מאז ביצוע הסקר ועד לפריצה לא פנה אל סוכן הביטוח בבקשה לבטח את התכשיטים.

6.      ביהמ"ש לא קיבל את גרסת המערער לפיה הוא לא חתם על טופס הצעת הביטוח ( ת/1) וכי החתימה המופיעה בטופס איננה חתימתו, אלא העדיף את גרסת המשיב 2 שטען כי: "לא יכול להיות שזה חתימה של מישהו ממשרדי. הטופס מולא בביתו של התובע." (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 27-30).

7.       ביהמ"ש האמין לעדותו של משיב 2 שטען כי המערער לא רצה, במודע, לבטח את התכשיטים, והתייחס להיגיון הטמון בעדותו של המשיב 2 שהיתה אמינה עליו, לפיה הוא הציע למערער לבטח את תכשיטיו שכן אך טבעי כי סוכן ביטוח שואף להגדיל את סכום הביטוח מאחר והוא מתפרנס מקבלת אחוזים מפרמיית הביטוח, אך המערער לא שעה להצעתו.

טענות המערער:

8.      המערער טוען כי שגה בימ"ש קמא כאשר דחה את התביעה וקבע כי המערער אינו זכאי לפיצוי בגין התכשיטים. לשיטתו, משקבע בימ"ש קמא כי הנתבעת הכירה ב"מקרה הביטוח", היה עליו לתת מענה לשאלת היקף הכיסוי הביטוחי שהיה למערער על פי הפוליסה, ולהתמודד עם טענות המערער בעניין היקף ביטוח התכולה ותנאי הפוליסה, כאשר לשיטתו מהפוליסה עולה שיש ביטוח לתכשיטים.

9.       עוד טוען המערער כי טעה בימ"ש כאשר קבע כי המערער לא ביטח את התכשיטים באופן מודע ושיטתי והעדיף את גרסת סוכן הביטוח על פני עדותו.

10.  מוסיף וטוען המערער כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא קבע שסוכן הביטוח, משיב 2, התרשל בתפקידו עוד בשלב כריתת חוזה הביטוח, במיוחד בנוגע למילוי פרטי הצעת הביטוח, ולא גילה למבוטח את תנאי הפוליסה, היקף הכיסוי, את העובדה כי תכשיטיו אינם מבוטחים וכי הביטוח הוא בחסר.

טענות המשיבים:

11.  המשיבים טוענים כי פסה"ד של בימ"ש קמא הינו מנומק ומבוסס וכי הוא מתייחס בקביעותיו לגרסת המערער ולמהימנות המשיב 2, שאת עדותו העדיף על פני עדות המערער. המשיבים מדגישים כי הלכה היא שאין בימ"ש של ערעור מתערב במסקנותיו של בימ"ש קמא בנוגע להערכת מהימנות עדים.